"אבל לא עשיתי כלום. זה הכל הוא, התלמיד, זה שלו", אם יוצא לכם להגיד את המשפט הזה, כנראה שאתם מורים שעושים בדיוק-בדיוק את מה שצריך לעשות כדי להיות מורה טוב – להצטמצם. מורה טוב יודע איפה לא לעשות, איך לאפשר לתלמיד להיות ואיך לא להפריע לו ללמוד ולהתפתח. כמורה, לדעת איפה לעשות ואיפה לא, זוהי מומחיות – אמנות ההתמקמות.

בימים אלה, בתקופת החינוך בזמן קורונה, מדברים הרבה על צמצום בחינות הבגרות, הפחתת חומרי לימוד ושינוי המדידה. אני רואה בכך הזדמנות מצוינת להתחבר למשהו גדול בהרבה שקורה היום בעולם – תנועת ההאטה, עליה מיד אסביר יותר. העקרונות שלה מתחברים מאוד גם לדוח "מדמיינים את ספטמבר" שהתפרסם בסוף אוגוסט, מטעם אוניברסיטת MIT והרווארד. הדוח סקר 7 עקרונות ללמידה היברידית מיטבית, אשר מתחברים מאוד לרעיון של הפחתת חומרי לימוד, התמקדות והאטה. למשל, באחד העקרונות, דובר בדוח על הצורך של המערכת החינוכית לבחור את הדברים החיוניים ביותר.

התנועה האקולוגית ותנועת ההאטה

על פי דוח גרינפיס המסכם את העשור האחרון, "המשך קיום מרקם החיים על פני כדור הארץ, מחייב האטה משמעותית, שינוי משמעותי של כיוון. זהו שינוי של 180 מעלות בו לא נסתפק בהאטה של מגמות הרסניות, אלא נזדקק גם להפחתה אבסולוטית בהשפעה שלנו על הטבע ואף בתיקון הנזקים שעוללנו בעשורים האחרונים".

לא בכדי מוזכר מושג ההאטה בדוח העוסק באיכות הסביבה – חלק מרעיונותיה ומטרותיה של תנועת ההאטה משיקים לתנועות הסביבתיות השונות ובמידה רבה משלימים ומחזקים אותן בעודם הוליסטיים מאוד וכן ב"צורתם" ההרמונית – כזו המשרטטת אפשרות לחיים מיטיביים יותר לאקו-סיסטם כולו – אדם, חברה וסביבה.

תנועת ההאטה היא תנועה חברתית תרבותית שהחלה דרכה באיטליה בשנות השמונים של המאה הקודמת ומאז התפשטה בעולם. התנועה מנסה להביא למפנה בצורה שבה אנחנו מתנהלים ברמה הערכית והמעשית, סביב היבטים של זמן ושל איכות, של קצב ושל אנושיות. היא אינה קוראת לחזרה אחורה, לצורת חיים פשוטה ללא טכנולוגיה, אלא לשילוב פרקטיקות של חיים איטיים, כמו חלוקת משאב הזמן ומשאבים אחרים, באמצעות תשומת לב ושיקול דעת לפרט, לחברה ולסביבה. תנועת ההאטה מדגישה את צרכי האדם העמוקים, כמשתלבים עם צרכי הסביבה, ועוסקת בזירות חיים שונות כגון מזון, תרבות, תעסוקה, תקשורת, אדריכלות ועיצוב, תיירות ועוד. אני ושותפותיי לדרך מבקשות לצרף אליה גם את זירת החינוך.

האם כמו לגבי קיום כדור הארץ, גם המשך קיום מרקם החינוך מחייב האטה משמעותית, שינוי משמעותי של כיוון? לדעתי כן, ויש לכך קשר לאיך שאנו תופסים את מושג ה"השפעה" שלנו על התלמידים וגם לנזקים שונים שעוללנו בעשורים האחרונים.

נמשיך לאמץ את השדה האקולוגי כבסיס לדיון. כנראה שלא בכדי ה'אקלים' בעברית הוא מושג המשרת את העולם הגיאוגרפי והחברתי גם יחד (אקלים כאווירה, מערכות יחסים). אויר ואוירה הם מושגים קרובי משפחה, שלא מאפשרים להתעלם מהקשר החזק בין הסביבה הגיאוגרפית והסביבה האנושית. "צדק חברתי וקיימות אקולוגית, נראים יותר ויותר כמו חלקים של שלם אחד גדול. האחד בלתי נפרד מהשני", אומר קים סטנלי רובינסון*. “זירת הקיימות האקולוגית הולכת ומתמזגת עם הזירה החברתית, כשני חלקים משלימים של סביבה אחת, ביוספרה אנושית”.

מהבית הפסיבי למורה האיטי

כחלק מניסיונות להאט ולפתור את משבר האקלים הגיאוגרפי (מיד נגיע למשבר האקלים החינוכי), הומצא תקן "הבית הפסיבי", שמזכיר חיים בתקופות ובאזורים רחוקים. את השיטה פיתח וולפגג פייסט מאוסטרליה בשנת 1996. "הבית הפסיבי" הוא שיטה ליעילות אנרגטית בבניין, שכונה, ברובע ובעיר, שמקטינה באופן משמעותי את טביעת הרגל האקולוגית שלו. ככל שהוא פסיבי יותר, כך הוא בעצם מוצלח יותר.

כך לטעמי, יש להמשיך ולפתח גם את תקן "המורה האיטי", שיוביל לשינוי הנדרש בתפקידו של המורה. הוא יהפוך ממעביר ידע ומרצה "המספיק להעביר חומר", כשמולו תלמיד פסיבי וסביבו מערכת מדידה ושיפוט קדחתנית, למלווה ומנחה, שמולו סובייקט לומד בצורה וקצב מגוונים ומשתנים, המקבל מקום לצרכיו הוא.

המורה האיטי הוא זה שיעניק לתלמיד כלים בצניעות ובכבוד, יבנה עבורו מגרש משחקים בטוח, נקי, מוגן ומאפשר ויעניק לו את המקום להתנסות, לגלות, להעמיק, להיפגש, לשאול, לחקור, להתמודד וללמוד. זה רלוונטי בכל צורה של למידה – למידה מקרוב, למידה מרחוק, למידה סינכרונית, א-סינכרונית. בכל כלי ובכל אופן.

ההוראה האיטית היא זו שבנויה על צמצום נושאים, משימות, עמודים, שיעורי בית, זמן הקנייה וכדומה. היא זו שכמו מגישה על מגש של אהבה ואמונה את ההזדמנויות, ומאפשרת ללמידה להתקיים במסגרתן. גם כאן – נכון הדבר לכל צורה של למידה ואל לנו לאפשר למציאות המורכבת לבלבל אותנו.

במידה מסוימת עולה כאן היפוך החשיבה המסורתית, כך שככל שאעשה יותר והרבה ובעוצמה, כך אגדיל את האימפקט. נראה שבמובנים רבים, כשמצמצמים את טביעת הרגל החינוכית על מה שטמון בצמצום הזה כפי שפירטנו, כך מגדילים אותה באופן הרצוי והעמוק ומקבלים חינוך אפקטיבי בהרבה.

כך נהפוך את דגם "הבית הפסיבי" לדגם "הוראה איטית"

חסכון ארוך טווח במורה פרונטלי מול כיתה, על משקל חסכון ארוך טווח בחשמל.

צמצום זמן ההוראה המסורתי (מורה מדבר מול כיתה של 30-40 תלמידים יחד) וצמצום מסת ה"חומר הלימודי", על משקל צמצום תצרוכת האנרגיה.

התאמה לשדה הספציפי ולתלמיד הספציפי: מורה מתאימה את העבודה שלה למאפייני התלמיד ו/או הקבוצה עמה היא עובדת – על משקל התאמה לנתונים האקלימיים של האזור הספציפי.

יצירת לומד עצמאי, על משקל הבית הפסיבי, כיוצר מערכת עצמאית של חימום או קירור, תוך צמצום צריכת אנרגיה חיצונית.

1. צמצמו את זמן ההוראה הפרונטלי ועברו לזמני למידה גמישים

עבודה בקבוצות קטנות, עבודה עם כרטיסיות ניווט מגוונות, עבודה עם חומרי למידה מגוונים, פיתוח יוזמות תלמידים ועוד.

2. צמצמו את זמן ההרצאה והרחיבו את זמן העבודה

אם נקשיב לשיעור או לתהליך חינוכי כלשהו מהצד ונרצה לבדוק את הנקודה הזו, נבחן את השאלה – כמה זמן שומעים את המורה מדברת וכמה את התלמידים עובדים, כשהמורה מסתובבת ביניהם?

3. צמצמו את הנושאים הנלמדים

כדאי להיפרד מהתפיסה לפיה "שיעור טוב הוא שיעור שהספקתי בו הרבה". יש לבחור נושא / משימה / אירוע הערכה מרכזי וסביבו ליצור תנועה של התמקדות והעמקה.

4. המתינו יותר בין שאלה לתשובה

תנו לתלמידים את הזמן להתמודד עם בעיה לימודית שהצגתם.

5. שאלו יותר שאלות ותנו פחות תשובות

תנו יותר ויותר מקום לשאלות – גם שלכם וגם של התלמידים ופחות מקום לתשובות והסברים.

6. תנו זמן ומרחב לטעויות

כמה זמן מאפשרת המורה לתלמיד להיות בתוך טעות / אי הצלחה / כישלון וכיצד היא בוחרת להגיב כשהתלמיד טועה (לפחות בעיניה)?

7. אפשרו מרחב חקר לתלמידים

תנו להם לחקור ולגלות, בכל גיל. ניתן להשתמש במודלים כמו כיתה מבוזרת ולמידה בעזרת אמצעי קצה דיגיטליים שקיימים היום בשפע.

8. בנו מערכת יחסים דיאלוגית עם התלמידים

מערכת כזו מאפשרת צמצום של מקום המורה כמבקש 'להשפיע' ו'לעצב' את התלמיד והגדלת הלמידה המשותפת שהם חווים יחד.

9. פתחו יכולת הקשבה פעילה שלכם ושל תלמידיכם

הקשבה המאפשרת תקשורת מקדמת, אשר "חוסכת" אי הבנות וממנפת תהליכי צמיחה.

10. שתפו את התלמידים בלבטים ובקבלת החלטות

צמצום טביעת רגל חינוכית של המבוגר כמקבל החלטות יחיד.

נחזור לדוח של גרינפיס בנוגע לכדור הארץ ולשאלה לגבי אימוץ מסקנותיו לעולם החינוכי. ה"נזקים" של העשורים האחרונים בתחום החינוך, נובעים בין היתר מהעמסת חומר והאחדת קצב וסגנון למידה וכן מקיבעון בהגדרת תפקיד המורה ובמבנה המשרה שלו – ומשם גם בסדירויות הארגוניות-חינוכיות כולן. אף שהדור הלך והשתנה בצעדי ענק, נותרה המסגרת הבית ספרית כמעט כולה על כנה והשתעבדה כמעט לחלוטין לאובססיית העולם המערבי להישגיות מסוג מסוים ביותר. המחירים ברורים ומהדהדים בקרב כולנו ובימים אלה ביתר שאת.

הלמידה בעת המורכבת הזו מחייבת האטה דרמטית ועל כך אין עוררין כמעט. זוהי הזדמנות פז לבחון, לתקף ולהגדיר תקן של חינוך איטי ושל מורה איטית ולגזור מהם פרקטיקות שיאפשרו לבנות עתיד חינוכי ואנושי משופר – לכולנו, ובעיקר לילדינו.

* הציטוט מתוך "סולאר גרילה: תגובה בונה לשינוי אקלים", מאיה ויניצקי (2019), הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות בשיתוף עם הוצאת Hirmer.