הגיע זמן חינוך

"פעם לימדה אותי ילדה איך לראות ללב": כשזלדה כתבה על קדושת ההוראה

מיקה דפני | 23.11.2021

זלדה המשוררת היא גם המורה זלדה. זהותה כמחנכת-מורה מוכרת מעדותו של תלמידה, עמוס עוז, בספרו "סיפור על אהבה וחושך", כמו גם בסרט "אישה פשוטה". היא עבדה כאשת חינוך בבתי הספר "רוחמה" ו"חברת הילד" בירושלים ובהמשך גם בחינוך ילדים עם צרכים מיוחדים בחיפה. בספר "ציפור אחוזת קסם", שיצא לאור ב-2014 לרגל שנת השלושים למותה של זלדה, נאספו מלבד שירים גם מבחר רישומים, ציורים, סיפורים, מכתבים, אגדות וגם אוצר ספרותי, חינוכי ואנושי – רשימות מתקופת עבודתה כמורה.

כשקראתי לראשונה את "מרשימות מורה" עוד עבדתי יממות ולילות בתיכון ברנקו וייס ברמלה (תיכון לנוער בסיכון). קראתי ודמעתי. משהו במילותיה נגע חזק ומדויק, אפשר לי לתת מקום לחלקים שאולי עד אז לא מצאו בית, גם לא ביומניו החינוכיים-אישיים של קורצ'אק. זלדה, בצניעותה, עולמה הרגשי, מידותיה וכישרונה יוצאי הדופן, חיברה בין החינוך, הרוח והכתיבה הספרותית באופן שמעניק תחושת חיים ממש.

יכולתה להתייחס למעשה החינוכי עצמו מבלי לעטר אותו בז'רגון מקצועי פדגוגי מאפשרת הצצה אל רפלקסיה חינוכית נדירה בנוף. רפלקסיה של אישה (ולא גבר), שקריאה בה מקפלת געגוע שלם אל עיסוק אותנטי בלב ליבו של המעשה החינוכי, עיסוק שכמו הולך ונעלם. זלדה, שעולם הרוח הדתי מתבטא ביצירתה באופן מקורי וכן, והשכינה שורה בה כשהיא מורכבת ומרה-מתוקה,  מאפשרת ברשימותיה כמורה להיזכר בקדושת החינוך והתפקיד.

דווקא הכתיבה האישית, הפנס המופנה אל "המיקרו" החינוכי – מאפשרים לפתוח דלת למסרים חינוכיים אוניברסליים. בחינוך הרי אין קטן. במובנים רבים, "הקטן" הוא הדבר הגדול ביותר. דרך רשימותיה של זלדה כמורה צומחת פלומה של תקווה שניזכר בעומקו וכוחו של מעשה חינוכי. 

בימי חורבן

"קשה עד בלי נשוא ללמד כשהלב מת. כשאין אהבה, נובלות המלים עם צאתן מן הפה.
פחדתי מקולי הנבוב, קול ללא אמונה וללא חיבה. הכל כבה בי. חיכיתי שתשאלנה אותי – למה באת? ופתאום ראיתי את יפה פורחת. נפלא היה מראה הילדה המלבלבת בשמש.
משהו טוב הקיץ בי. ראיתי את רינה – פרצוף עגום עיניים. ראיתי את כולן.
הלב הואר והכיתה הוארה. הרוח פתח את החלון ואורח ירוק בא לכיתה: ענף פורח נגע בראשה של מזל. מזל התביישה בנגיעת חיבה של הענף הדוקר. עלצנו, היה טוב.
יהודית הקטנה, זהובת העין, רקדה בנעליים כבדות. ואמרו: יהודית כמו ציפור, כמו ציפור באמת. ואכן בעיניה העליזות יש משהו מחוסר הדאגה של נחליאלי.
כיירנו כלים וצבענו אותם. שרה נאבקה עם החומר, בנתה והרסה. שרה ארוכת-הצמות הביטה שוב בכד שלה. הוא היה מוכן. היא כיירה בדקות ענף של זית ועטרה את הכד.
אסתר הצרודה עמלה ליצור חנוכייה מקורית. פניה העזים, שאלוהים לא הספיק לשכללם, היו מרוכזים מאד. היא גזרה את החומר למרובעים ולמשולשים וחשבה איך לחברם.
הדסה עיצבה כחולמת פרחי חימר פנטסטיים, לקשט את הקערה שכיירה. היגון הטרופי שבעיניה היה אפל וחם. היה בה משהו זר, משהו משל סבתה, זו שדומה לקוסמת מאגדות אלף לילה ולילה.
בנות המרתפים הקטנות כיירו ברצינות עמוקה, בשמחה, שוב נתעוררה האמונה בכוח היוצר שבידיים ובמוסיקה שבלב".

זלדה מתבוננת בתלמידותיה ומתארת אותן תוך מודעות עצמית מרטיטה ומלאת כנות. היא מתארת, את תהליך העבודה של תלמידותיה בחמר. את מבטן, הרגשות שזיהתה בפניהן ואת הפעולות שלהן. כמה כבוד יש בתיעוד כזה. "תיעוד הוא מעשה של אהבה" אמרה פרופ' קרלה רינלדי, ממובילות הגישה החינוכית רג'יו אמיליה. זלדה מאטה כדי לראות כל אחת, לראות מהלב, להתבונן וגם להתפעל. ההתבוננות שלה בתלמידותיה מאפשרת לה להכיר אותן ולהכיר את עצמה מולן. כמה כוח טמון בביטוי האישי של כל תלמידה, כפי שמתארת זלדה, אותו ביטוי שמעיר את האמונה "בכוח היוצר שבידיים ובמוסיקה שבלב".

אני מלאת זיכרונות מסדנת הקרמיקה שהקימה מורה לאמנות בתיכון ברנקו וייס ברמלה. מעון של יצירה איטית ואיכותית, מקום ללמידה רגשית וחברתית עמוקה, של חווית רשות ונשימה. השגשוג של הסדנה הגיע מהתבוננות יסודית ומעמיקה בכל תלמידה ותלמיד על דרך פעולתו ויצירתו. מרגע שסבב התלמיד בשקט או בסערה את המבנה היביל והחל לחשב את כניסתו אל הסדנה, דרך יצירתו הקצרה או המתארכת, הרציפה או המקוטעת ועד צורת התנהלותו עם החומר, הצבע, המכחול, וכמובן יחסיו עם העבודה שהבשילה מתנור העבודות, וכעת כמו יוצאת לאור. פניהם של היוצר והיצירה אל מסעם בעולם, פעמים רבות בעולם שמחוץ לבית הספר.

השמחה

"השמחה נראית בעיניי – דווקא עכשיו, בחשכה האיומה – כדבר היקר ביותר, המוסרי ביותר, ומאד רציתי להדליק בלב התלמידות שלי, המבוהלות מפחד המלחמה, שמחה שתשמור אותן מייאוש.

פעמים אני חושבת שהמחנך הנפלא ביותר הוא השמש… ללא רוגז וקוצר רוח, מבלי להידבק בצער ובייסורים שמסביב, הוא מאיר, מאיר ומחמם הכל.

לו היו בי הרבה אהבה סבלנות וחום!

את מלכה אינני אוהבת די, וגם את עליזה לא תמיד, ואת לאה. מחכה מוזרה, יש בה צורך חולני להיות נעלבת, עד שפעמים אינה מבטאה אותיות כדי להיות מגוחכת. כשפוגעים בה במשחק היא מיללת בקולי קולות. מנחשת אני את המחזות האפלים שראתה מימי ילדותה הראשונים בבית. אך אין בי די שמש בשבילה. יודעת אני גם מה שעבר על לאה עד שסורס רוחה הגאה, היקר. שמעתי על אביה השיכור של עליזה (שותה החשיש), ואין בי חום ושמחה בשבילן.

פעם לימדה אותי ילדה איך לראות ללב. הייתי חולה וגערתי ברבקה מאד, יותר ממה שהיתה ראויה. היא הקשיבה ברצינות לדבריי הזועפים, כשגמרתי חיבקה אותי חיבוק חזק חזק ושאלה: 'מדוע המורה עצובה היום?', מבלי להיפגע מאי הצדק שבהתנהגותי. התביישתי בפניה.

לו יכולתי ללמד אותן את השמחה שיש במראה אדם חי, את האושר שיש אפילו בצורה פרימיטיבית של אבן, היה קצת אור נזרק בליבן. לו אפשר היה לבאר להן את קסם גוף האדם מראשו ועד רגליו – שעוצב בכוח וברוך כזה, את יקר העיניים המאירות אפילו במעמקי מרתף חשוך, מתועב, שאין בו גרגיר שמים – היתה השמחה מצילה מן העינויים שמסביב, מן האכזריות שמקיצה בנו מתוך עצבות רעה".

זלדה מפליאה להתבונן פנימה. להישיר מבט בכנות וענווה על נפשה, מחשבותיה ורגשותיה, הגם שהם קשים ועצובים. המפגש האנושי אצל זלדה רחוק ממתודה לקשר אישי או 'סדירות' ארגונית בדמות שיחת מורה-תלמיד. המפגש הוא ההשתקפות, השכינה שנולדת בכל פעם מחדש כשנרקמים ומתקיימים יחסים בין בני אדם. זלדה המורה לומדת מתלמידתה איך לראות ללב. היא ערה לרגשותיה שלה, לרגשותיהן של תלמידותיה וגם להנאה ולשמחה, שהן פירות נכספים בחינוך, לא פחות מאלה הקרויים בתכניות הלימוד 'מיומנויות', 'ידע', או 'ערכים'.

צביה ואני

"בין הילדות הפורחות משחירה צביה כמו קוץ משונה. מחומר זועף ועכור לש אותה

אלוהים.

בקולה, בתנועותיה, בכל מהותה, מן עצבות קהה של פרי פגום…

קראתי את צביה אלי. היא לא יכלה לדבר. המלים לא נשמעו לה. גופה דעך מעינויים. 'היא

מפחדת' – אמרו הילדות.

התחלתי אני לספר. מבלי להרגיש, לאט-לאט, המשיכה צביה את דברי, אני פסוק והיא

פסוק, עד שגמרנו. הקטנות הסתכלו בשתינו ברצינות עמוקה. כשנגמרנו נשמע פתאום

קול בהיר: 'סיפרת נפלא', 'צביה באמת סיפרת יפה'. ומחרוזות עיניים אוהבות נמשכו

לכעורה, למנודה, לאילמת. חג היה. צביה חזרה למקומה גאה כמלכה וכטלית שחורה

נשר מעליה הפחד.

הייתי רעה.

דללה האהבה בליבי ויבשה. הסתכלתי בתלמידותיי. הקול הניחר של צביה העליזה הכעיס

אותי. 'ראו איך היא צוהלת' – חשבתי מתוך רשעות.

צביה לא ידעה שהרהורי רעים.

אחרי ההפסקה הגדולה היא ניגשה אלי ואילמת נתנה לי פרחים. תמיד באותה תנועה אילמת ותמיד

אותו צירוף של פרחים: הרכים, החרישיים, והבהירים ביותר.

בבחירה המתמדת של הפרחים האלה, בצירוף הקבוע הזה של צבעים דקים ושקופים,

היה איזה הד רחוק, רמז לאי נעלם שפורח בלבבה. מוסיקה פנטסטית עלתה בלי קול

מערבות הנפש הזרה, הכואבת".

צביה לא מצליחה לדבר, חרדה חברתית? אילמות סלקטיבית? קושי גדול, זה בטוח. וזלדה המורה רואה. היא לא מנסה לדבר על זה, לא מאיצה בה. זלדה ערה לקצב של צביה ומתחילה לספר בעצמה. כמו מושיטה ידיים פשוטות, תרתי משמע, מזמינה אותה בעדינות ובהקשבה עמוקה. איזה ריקוד קסום מתרחש פה. "חג היה" כותבת זלדה, רגעים משמעותיים במיוחד הם אלה שקורים ב"כיסים" של האטה, בתוך ההקשבה, תשומת הלב והנוכחות. אומרים כי אדם זוכר את שהרגיש ברגע מסוים, לא את מה שנאמר בו. החוויה המכוננת מתרחשת ביכולתנו כמורות ומורים לזהות, לראות, ובעיקר לכוון עין ולב לזולת. המנגינה היא שתיחרט.

זלדה ממשיכה לראות גם את עצמה, להתבונן בנימיה העמוקים ביותר ולהכיל את רגשותיה, גם כשהם לא מחמיאים או רצויים. היא מתבוננת על תלמידותיה בהתנהגותן, בבחירותיהן: צביה מעניקה לזלדה פרחים, כתודה על החוויה הטובה שהעניקה לה, וזלדה מזהה גם בהם את רוחה ונפשה של התלמידה העומדת מולה, היא תרה אחר משמעות בדברים הקטנים ביותר, אפילו צירוף הפרחים שבוחרת תמיד צביה: "הרכים, החרישיים והבהירים ביותר".

"מוסיקה פנטסטית עלתה בלי קול מערבות הנפש הזרה, הכואבת", כותבת זלדה. המוסיקה הזו נולדה הודות לצמצום טביעת הרגל של זלדה כמורה וכאדם, למקום שנתנה לצביה.

תפילה

"עכשיו, כשאני חושבת – נראה לי פתאום הכל מופלא, כמעט נס.

לב הילד נפתח ונסגר, נסגר ונפתח, ומוציא בלי הרף חוטי רעות ולעג סביבו. אינו נח רגע.

ובאיזו זריזות צריך לזרוק לתוכו את זרע המלה.

בגיבוב של צעצועים, צמחים, עלבונות, מפלצות פחד, צחוק, בחשכה שבערבוביית הלב החי – את צריכה לזרוע את דברייך.

הן נחוצה קלות של מחוללת ושמחת כל האיברים, כדי לנטוע בערבוביה הרוגשת הזאת.

הן נס גם מתרחש כשהלב הילדותי מסלק מעצמו את צעצועיו ומריבותיו כדי שיכנס לתוכו אבי הנביאים, ולבי אני גם הוא מלא קולות, גם בתוכי רצים הימים והלילות והכאב…

כמה התפללתי אליו, כשנבלתי מחולי או החשכתי מרשע, שישמור את הילדות ממני, מכיעורי ועייפותי, הוא שאינו עצוב ואינו חולה ואינו עייף, הוא שחייו אינם רצים במדרון.

לא כשמש המתכסה בענן, רק הוא בעצמו, האלוהים. ממעמקי עניי קראתי אליו…".

אמנם זריזות נדרשת כדי לזרוק את זרע המילה אל התריס הנפתח בליבו של הילד, אבל המשטיחים, הממהרים לתוצאות, המבקשים להספיק, המתבלבלים בדרך בגלל מהירות מעוורת – הם לא יזהו את רגע הנס הזה, בו אפשר לזרוע את דברינו ה"חינוכיים" באופן שיוכל להישמע. רק הקשבה עמוקה ללב התלמיד תאפשר לדבר באופן שיש לו ערך, בדיוק פלאי, שמחובר אל מי שמולנו.

״דברים בלתי חשובים״

"הקשבנו פעם לפטפוט של ציפורים מאחורי חלון הכיתה, זה היה ימים אחדים אחרי ששמחנו בענף פורח של שקדייה שהביאה לנו מזל ביום גשם חשוך.

אמרה זהבה: 'מכל דבר לא חשוב אנחנו עושים דבר חשוב'. אבל אני הרהרתי, שהלב מלא דברים 'בלתי חשובים' ושאחרי כמה שנים, גם אני וגם הן נזכור אולי רק את הדברים 'הבלתי חשובים'. אני אזכור אולי רק כמה יפה היתה לאה ביום מעונן אחד, ואיך הציצה ברבע עין שחורה מעבר לספר. ואת שמחה שבאה אלינו אחרי מחלתה, זרה לגמרי, וכאילו בשמלת זכוכית. ואולי אזכור רק את אהובה שרקדה עם בובתה השבורה כשיגון אימהי דולק בעיניה.

אחרי הרבה, הרבה שנים נשכח בוודאי את 'הדברים החשובים' ונזכור אולי רק את הניחוח הדבשי הדק של ענף פורח, שהיה פעם ביום גשם בכיתתנו".

מה זוכרים ומה שוכחים? האנשים, הפרחים, הטעמים, הרגעים, הניחוחות והצלילים, כל אותם חומרי גלם מקומיים. האם אנו, המבוגרים, מפנים להם מקום? תשומת הלב שלנו נתונה להם? החוויות נותרות ונצרבות ומחלחלות. התחושות. אלה נוצרות רגע-רגע, יום-יום בכיתה, בשער בית הספר, בהפסקה, במסדרון. במבט עיננו וליבנו.

אולי תתעניין גם ב...

בית (ספר) קטן בערבה: כשהטבע הפך למורה הטוב ביותר

רחלי ברדו וד״ר עודד קינן | 2.11.2022

פרויקטים חינוכיים נפלאים שקמים בערבה הופכים את הנוף המדברי לקרקע פורייה לחינוך, ומלמדים את התלמידים להתבונן בטבע, בקהילה ובסביבה וללמוד מהם

"הייתי תלמידה עם תסמונת טורט. מערכת החינוך לא הבינה אותי"

ורד אברהם | 16.6.2022

כשוורד הייתה תלמידה, היועצת ניסתה לעזור לה "להכחיד" את הטיקים שהיו לה. היום, לרגל חודש המודעות לתסמונת טורט, היא מגישה למורים את "המדריך לטורט" כדי לדעת איך לזהות אותה בקרב תלמידים ובעיקר – איך להתמודד